וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: “אָכֵן יֵשׁ יְ-הֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי… מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם”
בראשית כח, טז-יז
יש אנשים בתוכנו שעברו חוויה דתית.
חוויות כאלה הן אירוע יוצא מגדרו. הן מטילות אימה בנשמותינו ומשנות את חיינו לעד.
רודולף אוטו, ההוגה הפרוטסטנטי המפורסם (1937-1869), כינה זאת mysterium tremendum et fascinans, “תעלומה נוראה ומקסימה”.[1]
לרגע קצר אנו מרגישים שהגענו לשמיים, ואז מבינים שהעולם הזה טומן בחובו הרבה יותר ממה שאנו רואים, שומעים, חשים, מריחים או יודעים.
אבל כשאנו מקיצים מהתרדמה הזו אנו מבינים שהחוויות הללו הן דבר חמקמק ושההשפעה שלהן יכולה לפוג במהירות.
כדי שימשיכו לחיות ולהחיות אותנו עלינו לתת להן ביטוי מוחשי. עלינו לתת להן מקום, לסמן אותן בסביבה קבועה ולקרוא לה בית אלוהים. עלינו להפוך אותן למשהו גדול יותר מזיכרון העבר, לחוויה מתמשכת המושרשת עמוקה בחיינו.
זוהי תכליתה של ההלכה: אמנות התרגום של השמיים לשפת הארץ, של הכנסת הנצח אל תוך גבולות הזמן. הזמן, כותב הרב יהושע השל, הוא “נצח בתחפושת”.[2]
אבל מי מתוכנו מבין זאת? מי יודע אמנות זו?
נקודות למחשבה
1. האם חוויתם פעם רגע שבו הרגשתם פתאום שהחיים שלכם מלאים במשהו גדול יותר? מה נותר אחרי שהרגע הזה חלף?
2. אחרי החלום בוחר יעקב לסמן את המקום שבו התרחש. מה החשיבות של תזכורת חומרית כזו? האם אין חשש שמא תהפוך לאנדרטה חלולה?
3. המאמר מכנה את ההלכה “אמנות התרגום של השמיים לשפת הארץ”. איזו מצווה או פעולה קבועה משיגה לדעתכם את המטרה הזו?
העמקה
כשיעקב מקיץ מחלומו הוא מסמן את מקום המפגש שלו עם אלוהים במצבת אבן בבית אל (בראשית כח, יח-יט). בספר שמות התורה מצווה על בניית המשכן, בית לה’ בארץ (שמות כה, ח).
עם זאת קדושה יכולה להיבנות גם במרחב הזמן. התורה מצווה עלינו לקדש את השבת (שמות כ, ח-י). השל מכנה את השבת “ארמון בזמן” (השבת, פרק 1).
דרך אחרת לשמר את הקדושה היא מעשים קבועים. הרמב”ם מסביר שהמזוזה נועדה להזכיר לנו את ה’ בכל פעם שאנו יוצאים או נכנסים לביתנו ולהעיר אותנו מתרדמתנו הרוחנית (משנה תורה, הלכות תפילין מזוזה וספר תורה ו, יג).
מה מדברים אלה משמר בצורה הטובה ביותר את החוויה הדתית: מקומות קדושים, זמנים קדושים או מעשים קבועים? האם ההלכה באמת מסוגלת להפוך פגישה חולפת עם אלוהים למציאות רוחנית ממושכת, או שמא עצם הניסיון למסד את החוויה הדתית עלול להקטין אותה לכדי הרגל ושגרה?
[1] Rudolf Otto, Das Heilige (Breslau: Trewendt & Granier, 1917); תורגם לעברית בידי מרים רון בשם הקדושה: על הלא רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי (כרמל, 1999).
[2] אברהם יהושע השל, השבת.