ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים
בראשית כ”ה,כז
לפני שהפכו אויבים, היו עשו ויעקב אחים. לפני הרמייה, הגלות, השנאה והפחד, חלקו יחד רחם אחד.
אנו רגילים לראות בסיפורם של השניים סיפור של מאבק בין אחים על דמותו של היורש העתידי. אבל אולי הקריאה הזו עצמה מקבלת מראש את הטרגדיה. מה אם תפקיד היורש נועד לשניהם גם יחד?
אלוהים מתכנן והאדם משבש
יעקב ועשו, בניהם של יצחק ורבקה, נולדו למשפחה שתייסד את העם היהודי. לדעתי אלוהים מעולם לא התכוון שאחד מן האחים יבוא במקומו של האחר, אלא רצה שגם זה וגם זה יתנו חלקם באומה המתהווה. יעקב יגלם את הסגולה הרוחנית של העם ואילו עשו יגלם את האומץ, החיוניות העיסוק בענייני העולם הזה. אחד יתן לעם את נשמתו והשני יתן לו את עוצמתו, ואין אח מגשים את ייעודו בלא אחיו.
אבל האחים הכשילו זה את זה. אי הבנה פתחה פתח להונאה; ההונאה הביאה לטינה; והטינה הובילה לפירוד. עשו הוצא לחלוטין מן הסיפור היהודי ובסופו של דבר נעשה אויב. במקום שותפות קיבלנו פצע. ומאז ועד היום ההיסטוריה היהודית מדממת ממנו.
וכאן עולה אפשרות מטרידה מאוד עד שקשה להעלותה על דעתנו. האם יכול להיות שהאסון הזה הותיר חותמו גם על תורת משה? האם ייתכן שהתורה היא תורה חלקית – במקום הביטוי השלם של הרצון האלוהי, תורה שהותאמה לאומה שחלק העשו שלה ניטל ממנה?
תורתם המשותפת של שני האחים, תורת אוּר כשדים, נותרה בלא מימוש.
האם ייתכן שהתורה היא תורה חלקית – במקום הביטוי השלם של הרצון האלוהי, תורה שהותאמה לאומה שחלק העשו שלה ניטל ממנה?
צבא ללא נשק
אחר שנשללה ממנו עוצמתו של עשו, וביתר שאת אחרי אובדן ארצו וריבונותו, כאשר איבד את היכולת להגן על עצמו עם צבא, קנה לו העם היהודי כוח מסוג אחר. התחליף שבנה לעצמו היה מעוז הרוח.
די בהצצה אחת לתלמוד כדי לראות את התוצאה. זהו שדה קרב מופלא! כאן לחמו היהודים במחלוקות במקום בחרבות. לא הייתה טענה שלא נקרא עליה תיגר ולא הייתה אפשרות שלא נחקרה. האומץ והפראיות שהיו מתגלים בעשו הומרו אצל יעקב ללוחמה דתית־אינטלקטואלית. והקרב הזה ממשיך אצל הפרשנים ופרשני הפרשנים וכן הלאה עד היום הזה.
היה זה הישג יוצא דופן. ממלכות קמו ונפלו ואילו העם היהודי, שלרוב היה חסר כוח במובן המקובל של המילה, שרד כנגד כל הסיכויים. אויביו נעלמו אבל הוא נותר. כביכול הנשמה ניצחה את ההיסטוריה מבלי עזרתו של הגוף.
ההישרדות הפלאית הזו הפכה את היהודים לחידה בלתי נסבלת בעיני האומות. כיצד עם שאין לו אמצעים נורמליים של כוח ממאן להיעלם? בהתרסה הזו כלפי ההיסטוריה טמון אחד ממקורותיה העמוקים ביותר של האנטישמיות: חרי אף שאינו נובע ממה שעשו היהודים אלא מן העובדה העיקשת של עצם היותם.
ואז הגיעה השואה. רשע טהור שחשף את אוזלת ידו של הרוח. הנשמה יכולה לשרוד אולם אין בכוחה להגן בעצמה על גופו של העם היהודי. האמונה שיעקב יכול לשרוד לנצח ללא עשו התנפצה.
המטוטלת מתנדנדת חזרה
לידתה המחודשת של מדינה ריבונית יהודית החזירה לעם היהודי משהו שנשלל ממנו מזמן: הכוח להגן על עצמו. עשו חזר בדמותם של חיילים, כלי נשק, גבורת הגוף וריבונות הלאום.
הצטרכנו לחזרה הזו אך סכנתה בצדה. שהרי כעת הטרגדיה הנושנה איימה לחזור על עצמה בהיפוך. החיים היהודיים הרימו את קרנו של יעקב על חשבונו של עשו ואילו המדינה החדשה נטתה לרומם את עשו על חשבונו של יעקב. הכוח הפך לעיקר אמונה. בקלות רבה נפלנו לאותה אשליה בדיוק שהתורה מזהירה ממנה: “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּה” (דברים ח, יז).
בגלות התנהגנו לפעמים כאילו הנשמה יכולה לחיות ללא גוף. כששבנו לריבונות התחלנו להתנהג כאילו הגוף יכול לחיות ללא נשמה.
לא פעם ולא פעמיים עמדה מדינת ישראל על שפת התהום . מלבד אסונות המלחמה קיננה בקרבה שאלה עמוקה פי כמה: האם מדינה יהודית יכולה לשרוד רק על בסיס כוח? ואם היא שורדת באמצעות כוח ושוכחת את התכלית הרוחנית של קיומה, מה הוא בכלל הדבר ששרד?
בלעדיך אני חצי עם
בימים אלה אנו עדים למחזה מופלא. ישראלים רבים ששורשם באהלי יעקב מתגייסים לצבא מבלי לוותר על מחויבותם לתורה. בד בבד רבים שצמחו בשדה עשו מגלים שחיי הרוח של היהדות אינם פריט ארכאולוגי. גם אם הדבר נעשה לפעמים בדרכים מוזרות הרי שהאחים מתחילים להכיר זה את זה.
אבל הכרה אינה השלמה. שני הצדדים טרם הבינו את סדר הגודל של הדרוש מהם. יעקב לא יכול לשרוד ללא כוחו של עשו. עשו לא יכול להבטיח את עתידה של מדינת ישראל ללא הרוח של יעקב. כל אחד מהם הוא רק חצי מן העם שאלוהים בחר בו.
האם אפשר לרפא פצע בן שלושת אלפים שנה בשבעים ושמונה שנות ריבונות יהודית? לא בכדי הדתיים והחילוניים בארץ מתקוטטים. אנחנו מנסים לתקן אסון שהשפיע עמוקות על כל זהותנו כמעט.
ועלינו להיזהר שלא לשגות בהבנת המשימה. התשובה היא לא להוציא את ה”עשוויות” מעשו. זו תהיה פשוט חזרה אל האסון המקורי. רק את הצדדים ההרסניים יש להסיר. עלינו למחוק את האיבה שבין האחים ולא את ההבדלים ביניהם.
התורה הסמויה שבתוך התורה
עשו הוא הרבה יותר מכוח צבאי. הוא מסמל גם את המדע, האמנות, התרבות, המוזיקה, החידוש ואת היכולת של האדם לעצב את עולם החומר. אלו הן תוספות חשובות לחיים היהודיים. לאמתו של דבר הם מרכיבי יסוד בחזון האלוהי המקורי לדמותו של עם ישראל.
אין להסיק מכאן שעלינו לתת גושפנקה מן התורה לכל טרנד תרבותי. עוד נדרשים מאיתנו הרבה שיקול דעת, עבודת דיוק ולפעמים גם נכונות לדחות דברים.
אבל באיזו תורה אנו בוחנים את הדברים? התורה שהתרגלנו לקרוא אחרי מאות שנות פירוד? או התורה המקורית, העמוקה יותר, שיועדה לאחדות של עשו ויעקב?
ייתכן שזהו האתגר הגדול ביותר של חכמי דורנו. האם אלוהים חייב להתערב במציאות ולהתגלות שוב? האם אנו מוכרחים למעמד הר סיני נוסף?
או אולי אחרת. אולי התורה שאנו מחפשים כבר הייתה טמונה לאורך כל הדרך בתורה שבידינו, והיא מחכה להתגלות באמצעות קריאות חדשות בתלמוד ובאוצרות האחרים של המסורת שלנו?
גילוי כזה אין פירושו עזיבת התורה אלא חשיפה של ממד בתוכה שהעבר המשובש שלנו מנע מאיתנו לראות.
עתידה של מדינת ישראל לא יוכרע בשאלה אם יעקב יביס את עשו או להיפך. השאלה היא אם הם מסוגלים לחזור ולהיות אחים.
אחרי הכל שניהם החלו את חייהם באותו הרחם. נתפלל לה’ שייתן בלב חכמינו את התבונה ואת האומץ להחזיר אותם הביתה, יחד.
