כ”ב בתשרי תשפ”ז, 3 באוקטובר 2026
מוצאי שבת שמחת תורה
ירושלים, הר המנוחות
ילדיי, חתניי וכלתי, נכדיי, משפחה וחברים יקרים.
קשה מאוד לדבר. שישים שנות נישואים (כמעט) הן לא עניין של מה בכך. עוד דרוש זמן כדי לעכל את המציאות הזו במלואה.
בנוסף, אני מוגבל במילותיי. אנו נמצאים במוצאו של חג, ועל פי ההלכה אנחנו לא אמורים להספיד במוצאי יום טוב.
אז מה אוֹמר?
אומר רק זאת: אני מאמין שאתמול, בערב שבת, כשאשתי – אמא שלכם – הוציאה את נשמתה, רגע לאחר שאמרתי קידוש של חג ושבת ליד מיטתה, העולם הבא נעשה פתאום יפה יותר בעקבות הנשמה המופלאה שהצטרפה אליו.
פרידה היקרה שלי הייתה דמות מופת של צניעות וענווה. מעולם לא שמה את עצמה בקדמת הבמה. בלא רעש וצלצולים הייתה אוזן קשבת ויועצת למאות אנשים וסייעה להם כשנזקקו לכך.
נפגשנו לראשונה בבית הכנסת בהארלם שבהולנד. היא הייתה בן 14 ואני הייתי בן 15. הייתה זו גם הפעם הראשונה שבה דרכו רגליי במקדש מעט. היא לעומתי הכירה היטב את המקום וגינוניו והייתה לי מעין מדריכה, וכמו תמיד עשתה זאת בחן ובכבוד ובחיוך גדול נסוך על פניה. אני חב לה את יהדותי בגלל האירוע הזה.
כבר מנעוריה הייתה מלכה.
פרידה למדה ב”גייטסהד” שבאנגליה, סמינר מפורסם להכשרת מורות יהודיות, ואילו אני למדתי בישיבה המפורסמת במקום.
התחתנו בבית הכנסת הפורטוגזי־ספרדי באמסטרדם. היא הייתה בת 20 ואני בן 21. גרנו בגייטסהד כמה שנים, עברנו להולנד ובסופו של דבר התיישבנו בירושלים.
היו אלה שנים מאושרות, עם ילדינו הנפלאים.
היא תמכה בי בכל. היינו צוות לעניין. היא ניהלה מעין “מלון” פרטי של חסד וארחה בביתנו משפחות שהצטרכו מקום ללון.
פרידה מעולם לא התלוננה כשנאלצתי להיעדר מן הבית, גם כשיצאתי לארה”ב או לארצות אחרות לתקופות של יותר מחודש לשיעורים והרצאות. מילה של טרוניה לא עלתה על שפתיה. גם כשחזרתי הביתה מאוחר בלילה אחרי שהכנתי את הרצאותיי מעולם לא התלוננה. להיפך, היינו מתיישבים יחד לתה ועוגה ומדברים. היו אלו שעות של קדושה.
בכל אשר פנתה תמיד דאגה לכולנו ויצרה בית חם ומלא תורה.
* * *
עכשיו כשהיא עומדת לפני כסא הכבוד היא יכולה להגיד לקדוש ברוך הוא:
ריבונו של עולם, עשיתי מה שביקשת ממני. הייתי בת יחידה להוריי. עכשיו יש במשפחתנו למעלה מ־60 איש ואישה.
גידלתי ילדים, ולא זו אף זו, ילדיי כולם הולכים בדרך תורתך. הייתה זו שאיפתנו שלי ושל בעלי, ובעזרתך הצלחנו לקיימה. חלומנו הגדול התגשם.
בשלושת החודשים האחרונים התמודדה פרידה עם ייסורים קשים. בכל הזמן הזה ילדינו, כלתי, חתנינו, נכדינו ונכדותינו – ולצידם חברים רבים וטובים – ישבו לצד מיטתה, 24 שעות ביממה. לא הייתה דקה אשר אין בה איש. אין מילים לתאר את הדבר הזה.
רגעים ספורים לפני שעברה מן העולם עמדנו כולם ליד מיטתה וקראנו: שמע ישראל, ה’ אלקינו, ה’ אחד. שרנו אדון עולם ושירי קודש אחרים.
הרגשתי כאילו אנו מוקפים עדה של מלאכים ששרה איתנו; רגעים של קדושה עילאית.
* * *
למות זה לחזור הביתה למקום שכולנו באנו ממנו, המקום שאליו נשוב כולנו.
כאן למטה יש כאב ואבלות, אבל שם למעלה אומרים מזל טוב. נשמה מדהימה הגיעה. לידה חדשה.
אני מתפלל שהקדוש ברוך הוא ייתן לפרידה את השמחה הרבה הראויה לה.
אישה מופלאה.
אף שאסור לדבר אל האנשים שכבר עזבו את עולמנו, אינני יכול להתאפק. פרידה יקרה שלי, אני אוהב אותך לנצח נצחים.
ומשפט אחרון בהולנדית:
Dank je wel voor alles wat je voor mij, de kinderen en zoveel anderen hebt gedaan.
תודה רבה על כל מה שעשית בשבילי, בשביל הילדים ובשביל אנשים אחרים.
את המלכה שלנו!
